<h1>ראבי"ה סימן תתק"ו</h1>
<h2>דף פז:</h2>
גם הלכה זו תכופה לעניין של מעלה. לא להתגאות ולהתנטל באתי לפרש עניין מין במינו בטל, אך יש בהן מילין ככובד אבן וחול נטל. א.גוזה יסוד, אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוט' שאי אפשר לשחוט' שתיעשה נבילה. ומסקי' בפ' הלוקח בהמה [כ"ג ע"א], דאינו מטמא לא במגע ולא במשא אע"פ שכ[ש]נושא נושא בברור הנבילה, כיון שבטילה הרי כמו שאינה. ולא דמי לתערובת איסור והיתר יחד במין בשאינו מינו, דבטל לכ"ע, אפ"ה א"ר יוחנן [ע"ז ס"ז ע"א] טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, דהתם נהנה מטעם האיסור ומרגיש בו מפני שאינו מן ההיתר, וגמרי' לה בפסחי' [מ"ד ע"ב] ובנזיר [ל"ז ע"א] ממשרת ליתן טעם כעיקר יין בפת. ודוגמתו הכי ואמרי' [סנהדרין ס"ב ע"ב], אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכו', אבל מין במינו אינו מרגיש בטעמו כשנתערב. ולהכי אמרי' בפ' התערוב' [זבחים ע"ט ע"א] מין במינו ברובא, ורמינן עלה בזבחים, ומשני הא ר' יהוד' משמ' דנפשיה והא ר' יהודה משמי' דרבן גמליאל, דתני ר' יהודה אומר משמי' דרבן גמליאל אין דם מבטל דם. ומהשת' בכל מקום שתמצא בתלמוד דר' יהודה סבר מין במינו לא בטל בזבחי' [שם ע"ב] ובהקומץ רבה [כ"ב ע"ב] ובשחיט' חולין [צ"ח ע"ב] ובפ' הערל [ס"ב ע"א] ובסוף מסכת ביצה [ל"ח ע"ב] ובאלה רבת', ר' יהודה משמי' דרבי', אבל ר' יהודה גופ' סבר כרבנן דבטל. ובכל מקומות שהקשה, והא ר' יהודה אית לי' מין במינו לא בטיל, איך ידע התלמוד איזה ר' יהודה הוא המוזכר אם דידיה אם דרבי'. בשלמ' אם בשביל לתרץ בא התלמוד שפיר, אבל אם ראה להקשות בשום מקום, דבר זה נפרש שלעולם יש הוכחה, כגון הך דגרסי' בפ' גיד הנשה [ק' ע"א], רבה בר בר חנה חתיכה של נבילה וכו', עד דפריך, מכדי רב נחמן אמרה לשמעתי' כר' יהודה, דאמר מין במינו לא בטיל, מאי אירי' משום נותן טעם אפי' לא נותן טעם נמי הלשון דחקו מדנקט מפני שהוא (אינו) [מינו], משמע כר' יהודה משמיה דרבן גמליאל. וכן בפ' כל הבשר, הלכה, טיפת חלב [ק"ט ע"א] פריך הכי מדנקט מפני שהוא מינה. ודוק ותשכח אם לא זה לא היה לו מקש' כלל. ואפי' אם ר' יהודה הי' אומר בפירוש, דלא ידעינן הי ר' יהודה הוא. והא דנפלו ונתפצעו דהניזקי' [נ"ד ע"ב], על כורחי' ר' יהודה דידיה, דאי משום מין במינו אפי' נתפצעו נמי. ומ' שנחלקו אביי ורבא בפ' בתר' דע"ז [ס"ו ע"א], בחמירא דחיטי ובחמירא דשערי, היינו לר' יהודה משמי' דרבן גמליאל, מדנקט טעמ' משום מין במינו. והך דסוף ביצה [ל"ח ע"א] נמי הכי הוא. אבל הך דעשה עיסה מין חטין ומין אורז וכו' עד אלא מין במינו ברובא, מוקמי' התם [זבחים ע"ח ע"ב] כר' יהודה דידיה. ומעתה הא דתניא בפ' הלוקח בהמה [כ"ג ע"א], אפי' (בשר) [אפר כשר] שנתערב(ה) באפר מקלה הוא לא מטמא אפי' במשא, מיתוקמ' כרבנן וכר' יהודה דידיה. אע"ג דפריך עלה מרב חסד', ההיא מיתוקמ' בהקומץ רבה [כ"ג ע"א], דאליב' דר' יהודה דמשמ' דרביה קאמר לה, דרב חסדא סבר בתר בטל אזלי' ור' חנינא בתר מבטל אזלי', תלמוד' לא פריך אלא מרישיה דמילת' דרב חסד', דאמר נבל' בשחוטה דהוי מין בשאינו מינו דבטל לכ"ע, ופריך מביטול אביטול למאן דאית ליה מינו ברובא א"כ שוה לשאינו מינו ליטמא מיהת במשא. ולבסוף מסיק דאינו מטמא לא במגע ולא במשא, ומילתי' דרב חסד' מיירי לענין טומאה, דומיא דאפר כשר באפר מקלה. ומיהו הוא הדין נ"ל שבטל ומותר לאכול דאם הם חתיכות שלימות אוכל האחת ותו[לה] להאיסור בשתים הנותרות וכן השנית וגם את השלישית יאכל ותולה האיסור באותם שאינם בעין. כדמוכח בהלכו' ג' קמייתא בהתערוב' [זבחים ע"ד ע"א], גבי הטבעת של ע"ז שנתערבה צריך להרים מפני גזל השבט, כדאי' בתלמוד ירושלמ' [פ"ג ה"א] אבל בשאר איסורי' כולהו שריין על דרך שפירשתי. ואם נימוחו החתיכות נמי הדין כן נבילה בטילה בשחוטה, דהוי מין בשאינו מינו, ושחוטה אינה בטילה בנבילה, דהוי מין במינו דבתר מבטל אזלי'. ונראה בעיני דאפי' אם יש בהן כזית בכדי אכילת פרס בטילה הנבילה בשחוט' ברובא, אע"ג דרב חשיב ליה מין בשאינו מינו, פירשנו לעיל דחייב עליו כזית בכדי אכילת פרס, הכא דאינו מרגיש בטעם האיסור ושווין בשמא ובטעמ' אלא מפני שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה חשיב ליה מין בשאינו מינו. והא דאמר רבא בפ' התערובת [ע"ט ע"א] מין במינו ברובא, היינו נמי לעניין זה דשרי לאכול. והא דאמר ריש לקיש [שם ע"ח ע"א] הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלו פטור, משמע אסור, התם כל שלשתן דבר אסור, וכי היכי דאינו מטמא במשא אע"ג דברור הטומאה בידו, הכי נמי שרי לענין אכילה מין במינו, למאן דאית לה ברוב'. ונ"ל דרב חסד' עדיפ'. ומדאביי ורבא בפ' בתר' דע"ז [ס"ו ע"א] הוא דפליגי אי בתר שמא אזלי' או בתר טעמ', דאינהו לא חיישי' איפשר למיהוי כוותיה אפי' שוה לו (במשא) [בשמא] ובטעמ', דומי' דנבילה ושחוטה, דשני מנחות, דפריך להו [מנחות כ"ג ע"ב], וכן נמי אם משונה בטעמ' ובשמא לא חיישי', מדפריך לרב חסד' (מתיכלה בקצה) [מתיבלה בקצח] ובסבר' בעלמ' פליגי. ונר' הדברי', שאם היתה החתיכה ראוייה להתכבד בה מפני האורחין, אי נמי חתיכה גדולה שהגיע לכלל את שדרכו למנות לר' יוחנן אי נמי כל שדרכו למנות לר"ל, בהא כ"ע מודו דאין לה ביטול מטעם (חשיבותיו) [חשיבותה]. ורב חסד' ורב חנינ' לא איירי אלא בחתיכה שלא הגיעה לכל שדר'. וגם ר' יהודה ורבנן לא נחלקו אלא בקטנה או נימוחה, כדאמרי' בפ' הערל, והאי במאי עסקי' בשנימוחה ור' יהוד' לטעמ' דאמר מין במינו לא בטיל. ופלוגתייהו בפ' הערל, היינו לר' מאיר, כאשר פירשתי בתשובה שלפני זאת, גבי את שדרכו לימנות שנינו, פתרון מבואר. ונ"ל דלמאן דאית ליה מין במינו, לא בטיל לא שנא בדבר לח ולא שנא בדבר יבש. דהא מצינו מולקח מדם הפר ומדם השעיר גמר והוא לח. ובדבר יבש נמי מצינו בחתיכה דאיירי בה ר' חנינ' ור' חסדא, שלא הוזכר בה נימוחה אך שתהא קטנה. ולרבנן ולר' יהודה דידיה בטל ברוב, לא שנא לח ולא שנא יבש, כדאמרי' בהניזקין [נ"ד ע"ב], גבי נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר' מאיר ור' יהודה, ומסיק והא הכא מדאוריית' חד בתרי בטל והא קניס ר' יהודה שוגג אטו מזיד. ומיהו גבי ערלה וכלאי הכרם בעינן מאתיים להעלות, מאסמכתא דקראי בספרי [קרח פ' קכ"א], וכן תרומה בק' ילפינן התם ואסמכתא בעלמא, אבל מדאורייתא בטלים ברוב כדאמרינן בפ' נוטל אדם [קמ"א ע"ב], ר' יהודא אמר אף מעלין את התרומה באחד ומאה ומדאורייתא ברוב, כדאמרינן (בסוכה) [בנדרים] פרק הנודר מן הירק, [נ"ט ע"א] והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ובטילה ברובה, דתנן סאה תרומה וכו'. ואע"ג דיש לדחות, דרובא דנקט לאו דוקא, דקא מייתי עלה הא למאה תעלה, וכן בהנזקין רובא לאו דוקא. לפי דרך האמת כדפרי' עיקר, דק' ור' נפקי מאסמכתא ומקל וחומר, כדאיתא בסיפרי ומדאורייתא ברובא. והך דנזקין ודפ' נוטל כרבנן ור' יהודא דידיה, ודימוע סתם קאמרינן בין בלח יין ביין ושמן בשמן חולין בין ביבש כגון חיטה בחיטה. הג"ה גיליתי הדברים ומעתה נבאר בדקדוקים. הפלא ופלא, לרב חיסדא ולרב חנינא היכא אפשר למיהוי כותי' גבי יין (כשר) [נסך] שנתערב ביין כשר דגרסי' בפ' בתרא דע"ז [ע"ג ע"א], כי אתא רב דימא אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחביות לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל, ופריך לי' ממתניתין יין ביין בכל שהוא מאי לאו [דנפל איסורא לגו היתירא, לא] דנפל היתירא לגו איסורא והיכא אפשר למיהוי כותי', בשלמא יין כשר אפשר להתנסך, אלא נסך היכא אפשר להיות כשר. וניחא לי' דמוקמינן, כגון שהקרים ונתקלקל ודמי לפת שעיפשה ולנבילה מסרחת דהוי כעפרא, כדאמרינן בהקומץ רבה [כ"ג ע"א], (לדבר) [ודבר] זה יש לפרש בין נפל היתירא לגו איסורא ובין נפל איסורא לגו היתירא, לרב חנינא ולרב חיסדא כל חד וחד כפי שיטתו. וכן (תמורה) [תרומה] כי מעיפשה הויא כחולין, דתניא בתוספתא דתרומה פרק דג טמא [הי"א], כיצד אבל דבר שאין דרכו לאכול אין מחייבין אותו קניבת ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעיברה צורתו. ולמאן דאמר בתר מבטל אזלינן, סבירא דגזירת הכתוב גבי תרומה וערלה וכלאי הכרם שבטלו בק' ור' מדאורייתא ולאו אסמכתא היא, ולא גמרינין מיני' לחצאין, כדמפרש נמי לקמן גבי זיבה, דאילו היה בטל ברוב ככל איסורים או במשהו הוה גמרינין מיני', אבל השתא הוה לאו ק' ור' בעין חידוש ולא גמרינין מינייהו. ועוד נראה לי, די"ל דר' יוחנן לטעמיה דאמרינן התם [ע"ז ע"ג ע"ב] ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, ומפרש התם טעמא טבל כהיתירא כך איסורו ויין נסך משום חומרא דע"ז, הילכך איכא למימר נמי דאחמירו ביה נמי אפי' לא אפשר למיהוי כותי' אי נפל (איסור) היתירא לגו איסורא, אבל איסורא לגו היתירא בטל לפי דברי ר' יוחנן. ומדקאמר בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם אם כן אליבא דרבנן קאמרי, וכרבנן מוקי למתניתין דיין ביין, דאילו לר' יהודא כל מין במינו במשהו, וכיון דלרבנן מחמיר ביין נסך, קל וחומר אליבא דר' יהודא מחמיר אפי' לא אפשר למיהוי כותי'. זה נראה לי עיקר. ג'.גועוד צריכין אנו לבאר, בהא דאמר רבא בפרק התערובת [ע"ט ע"א], מין בשאינו מינו בטעמא, מין במינו ברובא. ובפרק גיד הנשה [צ"ז ע"א], אמר רבא אמור רבנן בטעמא מין במינו אמור רבנן (בקליפה) [בקפילא] אמור רבנן (בשטיפה) [בששים] מין בשאינו מינו דהיתירא בטעמא מין בשאינו מינו דאסור (בקליפה) [בקפילא] מין במינו (דאיכא) [דליכא] למיקם אטעמא. ומיהו בשמא הוי מין בשאינו מינו, דרבא אזיל בתר שמא, במסכת ע"ז [ס"ו ע"א], בששים, ואם לא היה ניכר ולא מתבשל יחד, אף מין בשאינו מינו בטל ברובא, או אם נתערבו יחד אחר בישולם ואפשר לאכול זה בלא זה, דהשתא לא שייך למיהוי כזית בכדי אכילת פרס, גם מין בשאינו מינו לכולי עלמא בטל ברוב מדאורייתא ומדרבנן בשישים. הנה המשכיל יש עליו לדעת מה טעם אמרו בפ' מצות חליצה, יבמה שרקקה דם (תחילה) [תחלוץ], לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי הרוק, ולמה לא יבטל הציחצוח המועט במרובה. ונ"ל מדלא כתיב וירקה רוק שמע מני' דכל דבר שמכוחה בא הוי בכלל וירקה. והיינו דמשני התם, כאן במוצצת כאן בשותתת, וה"פ, שאי אפשר לה בלא משיכת רוק כדרך ואפי' כולו רוק מיקרי דם שלא תהא שותתת, ואמרינן התם [ק"ו ע"ב] אכלה גרגישתא לא תחלוץ, דבעינין שיהא הרוק מכוחה ולא מעצמו. וכן יש לפרש בפרק דם נידה [נ"ה ע"ב], דגרסי' התם (מי) [וכי י]רוק אין לי רוקו כיחו וניעו וכו', עד לפי שאי אפשר למי האף בלא ציחצוחי הרוק, פירוש הוא גופיה מיקרי רוק, כיון שכח משיכת הרוק בא ולא משום הטיפה גרידתא. וכן בפרק חבי(ו)ת שנשברה [שבת קמ"ד ע"ב], מה טעם אמרו מוהל היוצא מעקל בית הבד טמא, לפי שאי אפשר בלא (ציצוחי) [ציחצוחי] שמן, ורגילות להיות משקה ואוכל בכל השמנים, שלא חילקו חכמים בינייהו אלא לענין כתית למאור ולעניין מנחות כדאיתא בפ' כל הקרבנות [מנחות פ"ו ע"א]. והא דתניא בשילהי מסכת נזיר [ס"ו ע"א] ובפ' כיצד הרגל [כ"ה ע"א], ר' יהושע אומר, שכבת זרע של זב מטמא במשא, לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה, ולא בטלי' התם אפי' אם נקרא זיבה, גזירת הכתוב היא זיבה גמורה, דלא עריבה בה שכבת זרע [סותרת כל שבעה צחצוחי זיבה דעריבה בה שכבת זרע] אינה (מותרת) [סותרת] (אליו) [אלא] יום אחד, וכי היכא דבהא... הכי נמי לענין ביטול. ואם לומר ניגמר מיני', שהרי אינו בטל לגמרי שיהא טהור, וגם בזב גמור לסתור שבעה ולטמא שבעה לא הוי, כיון שמעורב הילכך לחצאין לא גמרינין דכעין חידוש הוא. ד'.געוד יש לדעת פשר דבר, דיש מקומות שהמועט מבטל המרובה בדבר שהוא קל איסורו בעיני חכמים. ובפרק מי שמת[ו] [ברכות כ"ה ע"ב] תניא, כמה מים נותן לכוס, כל שהוא, ר' זכאי אומר רביעית. והטעם כדאיתא לעיל בההוא פירקא [שם ע"א], אמר רב הונא לא אסרה התורה אלא כנגד עמוד בלבד, הילכך בעביט סגי במשהו, ור' זכאי בעי רביעית שהוא שיעור טהרה בנטילת ידים, ודמי כעין משקה דמקוה. ובירושלמי מסיק [שם פ"ג ה"ה] אחד כלי גדול ואחד כלי קטן אפי' לכתחילה מבטלו בכל שהוא. והא דגרסי' בפ' אילו מומי' [מ"ד ע"ב] תני מודי דבבל מהדרי מים לעין עיטם, פרש' התם, לפיכך אין מטילין מים בעביט לפי שסמוך לנהר וכשישפכם בנהר מתערבין בעין עיטם שבו טובל כהן גדול, לפתרונו צריך לומר דמעלה בעלמא הוא דהא בטל בנהרות. ה'.גגם יש דברים דמדרבנן מבטל ברוב לכתחילה. ומיהו חמור קצת דבעי רוב, כגון תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב, בפ' עד כמה [בכורות כ"ז ע"א], וכן שאיבה ברובה ובהמשכה, בפ"ק דתמורה [י"ב ע"ב]. וגזרו בהן קצת משום דאיכא תרומה בארץ דאורייתא, וגם שאיבה שטובל בכלי ממש הוא מדאורייתא. ודכותי' אמרינין גבי (מעשה) [מעשר] וערלה, בפ' כיצד מברכין [ל"ו ע"א] מהאי טעמא. ובפ' הערל [פ"ב ע"ב] איכא תרתי לישנא, לחד לישנא בעינן (דומיא כרבנן) [ריבויא בדרבנן] ולאידך לישנא סגי בפלגא ופלגא. ו'.גאף מוקצה חלק מהם, דבפ"ק דביצה [ד' ע"ב] אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים, והא אין מבטלין איסור לכתחילה וכו' והטעם דמוקצה גזרו משום הוצאה, שהוא איסור סקילה, כדאיתא בפ' כל הכלים [קכ"ד ע"ב]. ובחמו' ובדימ' שהוא המועט, בסוף פרק יוצא דופן [מ"ז ע"א] אמרינין דמפקע חלה (מ)דרבנן. ז'.געוד יש מהם כדנפ' לפנים שהם הלכה למשה מסיני מלא תרווד שנפל לתוכו עפר כל שהוא [נדה כ"ז ע"א]. נחזור על הראשונות. ח'.גבשילהי נידה גרסינין [ע"א ע"א], ר' יהודה אומר הרוג שהי' מוטל במיטה וכו' מפני שטיפה אחרונה של מיתה מעורבת בו. ומסקינין, ר' יהודה לטעמי', דאמר אין דם מבטל דם. ובפ' כל הפסולין [ל"ד ע"ב] נמי ובפ' תמיד נשחט [ס"ה ע"א] תניא, ר' יהודה אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד. ופריך והלא דם התמצית מעורב בו, ומשני ר' יהודא לטעמי' דאמר אין דם מבטל דם. ומשמע אפי' לקולא אמרינין מין במינו לא בטיל והיינו טעמא משום דמדאורייתא הוא, כדיליף מולקח דם הפר ומדם השעיר, בהקומץ רבה [כ"ב ע"א] ובפ' התערובות, ולעולם חשיב לתרווייהו כאלו בעין להקל ולהחמיר. ואומר אני דר' יהודא פליג נמי אהא דתנן [ע"ח ע"א], נתערב בדם התמצית ישפך לאמה כדפליג ארישא. והא דלא פריך עלי' כדפריך בגמרא התם על ר' אליעזר [פ"א ע"ב], ונפלוג נמי ר' אליעזר, נמי משום דר' אליעזר פליג בכמה בבות ובהא לא פליג, אבל ר' יהודא לא פליג אלא בחדא בבא, הילכך איכא למימר פליג ברישא והוא הדין בסיפא. ט'.גואם נפשך לומר הא דתניא בפ' ב' דסוטה [ט"ז ע"ב], שלשה צריכין שיראו על פני המים, עפר פרה ואפר סוטה ורוק יבמה, משום ר' ישמעאל אמרו אף דם ציפור, מאי טעמא דר' ישמעאל, משום דכתיב [ויקרא י"ד] וטבל אותם ואת הציפור וגו', ותניא בדם, יכול בדם ולא במים, ת"ל במים, אי במים וכו', עד הכא מים שדם ציפור ניכר בהם וכמה רביעית. והתם מין בשאינו מינו הוא ונקרא אחרי התערובות דם ומים, כמו דם הפר ודם השעיר, ודם ציפור מועט מרביעית ואמאי ליבטל ברובא. יש להשיב דלא דמי, חדא דגבי דם הפר ודם השעיר הי' יכול לומר ולקח מן הדמים ונתן, ומדפירש קרא, שמע מני' לדרשא דלא בטיל, אבל הכא על כרחיך ליכ' למימר אלא בדם ובמים דצריך לטבול בשניהם, הילכך לא דרשינין לי' למידי אחרינא. ועוד יש לומר, דשאני התם דגלי רחמנא בדם ובמים דמשמע בשכבר נתערבו שמם על המים מחמת הרוב והדם משום המראה. והא דלא גמרינין מין בשאינו מינו לא בטיל משום המראה על הדם גורם דאזלינין בתר חזותא, כדאיתא בפ' הגוזל קמא [ק"א ע"א], והוה לי' כאילו האיסור בעין, שאינו בטל, גם המים אינם בטלים שהם הרוב. ועוד שיש לנו שני מקראות אחרי רבים להטות [שמות כ"ג] וגם וארב לו וגו' [דברים י"ט], דגמרינין מני' [כתובות ט"ו ע"א] דדוקא משום דהוה לי' קבוע אינו בטל הא לאו הכי בטל ברוב, ולא שבקי' תרתי קראי משום חד קרא. ואם תשאל אמאי פליגי אביי ורבא [ע"ז ס"ו ע"א] בחמירא דחיטי וחמירא דשערי ובחלא דחמרא ובחלא דשיכרא אי בתר שמא אזלינין או בתר טעמא, מכדי אליבא דר' יהודא פליגי ור' יודא מולקח דם הפר ומדם השעיר גמיר למילתי', ולא אמרינין האי שמא לחוד והאי שמא לחוד, יש להשיב, אע"פ שהמקרא פירש לנו כדי שנדע שמערב הי' לקרא בלשון בני אדם דם סתם מיקרי. י'.גועוד נחזור על הראשונות. צריך אני לחלק באיזה מקום אמרו ראשון ראשון בטל [ע"ז ע"ג ע"א], באיזה מקום אמרו מצא מין את מינו וניער [שם]. ונ"ל שזה הכלל, כל מקום שאיסורו במאתיים (אם), כגון ערלה וכלאי הכרם או במאה, כגון תרומה, אפי' אם מדרבנן, מאסמכתא דסיפרי [קרח פ' קכ"א], כיון דחמיר דאינו בטל ברוב, אחמירו בי' ואמרו מצא מין את מינו וניער, ואם הוסיף במאתים הרי זה אסור. ועוד כי הגדולין בעין והוה לי' כאלו אינו מעורב. ובסוף פרק הנודר מן הירק [נ"ז ע"ב] גרסי', אמר רב ינאי בצל שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר, משמע דאפילו לקולא לא אמרינין ראשון ראשון בטל. ופריך עלה מילדה שסיבכה בזקינה וכו', ושקיל וטרי עלי' טובא. וכי מדייקת בה לא פריך אלא מהנך דדמו אהדדי שאינן בטלין ברוב, או מטעם שיש לו מתירין, או מתרומה וערלה ושביעית שאוסרת בכל שהוא. וכן בפרק הלוקח בהמה [כ"ב ע"א] גרסי', אמר ר' שמעון בן לקיש הלוקח ציר מעם הארץ וכו', עד מצא מין את מינו וניעור, יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתתא וכו', ורב דימי גופא א"ר יוחנן בפ"ב דע"ז [ע"ג ע"א], ראשון ראשון בטלי, וקשיין אהדדי. ודוחק לומר הא דידי' הא דרבי'. ושמעתי מרבותי מחלקין היכא שתופס הכלי בכוחו ואפשר להפסיקו כשירצה ראשון ראשון בטל, אבל מה שהוא בידי שמים, כגון גדולי ערלה או רביית נוטפין על הזוחלין, אמרי מצא מין את מינו וניעור. וק"ל מהך סוגיא דבכורות, דהלוקח ציר, דהתם נמי הוא [תופס] הכלי בכוחו. ורבי' שבט מחלק דהיכא דידע בנתיים ושכח ניתוסף אמרי ראשון ראשון בטל, ואי לא ידע בנתיים אמרי מצא מין את מינו וניעור. ומסתייעא מילתא מתוספתא של תרומה שנפלה וכו', [תרומות פ"ו ה"ו] אמר ר' אליעזר בר' שמעון בד"א (במין) [בזמן] שלא ידע בה וכו'. ואני פירשתי זה הדבר במקום אחר, ועתה נראה לי כמו שחילקתי לעיל. וציר אע"ג דזיעה בעלמא הוא, כדאיתא בגיד הנשה [צ"ט ע"ב], ומיקל בה ר' יהודא, מיהו רבנן מחמרי בה ומודו דשיעורו בקרוב למאתיים, דהיינו רביעית בסאתיים. ויש עוד שמחמיר בירושלמי [תרומות פ"י ה"ה] עד לאלף. ודריש לקיש עדיפא מכולהו, אע"ג דהטומאה אינו באה מחמת הציר אלא מחמת המים, מיהו כיון דמעורבין ביחד לא בקיאי כולי עלמא מאיזה מהם באתה הטומאה והחמירו ואמרו מצא מין את מינו וניעור, אבל יין נסך שבטל ברוב, בהא אמר רב דימי אמר ר' יוחנן ראשון ראשון בטל. ואי קשיא הא אמר ר' יוחנן [ע"ז ע"ג ע"ב], כל האיסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך במינו במשהו, תריץ, היינו דוקא היתירא לגו איסורא, אבל איסורא לגו היתירא שרי, דראשון ראשון בטל. ור' יצחק פליג ואמר דוקא צי[ר]צור קטן דלא נפיש עמודי', אבל חביות לא, ובסברא בעלמא פליגי. ולפי שמצאנו דפליגי בחביות למדנו עם דרבנן דרביית נוטפין שהוא יותר מדאי נפיש לא בטיל כלל לכולי עלמא, כאבוה דשמואל דעביד מקוואות לבנתי' ביומי ניסן ביומי תשרי וטעמא גזירה שמא ירבו נוטפין על הזוחלין. ומילתא דאבוה דשמואל איתא במסכת שבת [ס"ה ע"ב] ובפ' בתרא דבכורות [נ"ה ע"ב] ובנדרים [מ' ע"ב] ובפ' בתרא דנידה [ס"ז ע"א]. וכל קילוח גדול חשוב קצת כאלו הוא בעין כשהוא קרוב. וגם דומה לכל דבר חשוב, דקיימא לן דלא בטיל. ומנא תימרא שיש חילוק בין דבר הבטל ברוב לדבר הבטל בק' או בר', דתנן בפ"ה דתרומות [מ"ח] סאה של תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגביה עד שנפל אחרת, הרי זו אסורה. ופריך עלי' בירושלמ' דתרומות [שם ה"ב] מדאמרינין נטל סאה ונתן סאה הרי זה כשר עד היכן אמר ר' חמי בשם ר' יוחנן עד רובו. ואיתא נמי בגמרא דידן בהערל. ומסיים בירושלמי, כה עד אומר הכין וכה את אומר הכין ואת מרבה עליו והוא כשר, ברם הכא כל סאה וסאה צריכה מאה סאה, אמר ר' יוסי זאת אומרת דבר שהוא בטל ברוב דבר תורה מעורר את מינו לאיסור. ואל ישנה אדם להקשות הלא ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה כיחד דנטל סאה ונתן סאה מיירי שנתן לתוכה מי פירות וראוי לבטל, ומיהו דוקא עד רובו. ונראה לי דר' יוחנן הא גבי המערה יין נסך צרצור קטן לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל, דוקא עד רובו. ובמסכת מקוואות [פ"ז מ"ב] איתא בהדיא אמי פירות, מקוה שיש בה מ' סאה חסר אחת נפל מהן לתוכו ולא העלת', פי' סאה מי פרות, הי' בו ארבעים סאה מי', שוב השלימו בסאה מים כשרים ושוב נותן סאה מי פירות ושוב נטל סאה של מים הרי מעלין מי פירות ומשלימין המקוה, שהרי יש בו ל"ט סאין כמים כשרין סאין מי פירות, וכן לעולם כשר עד רובו. מ"מ משמע דדבר המבטל במאה וחמיר דוקא בי' שייך למימר מצא מין את מינו וניעור. ובפ' כסוי הדם [פ"ז ע"ב] ובפ' התערובות [ע"ח ע"א] גרס, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל, והא נמי ראוי לבטל ברוב אם לא בשביל המראה. ואי קשיא מאי פריך לרב דימי בבכורות [כ"ג ע"א] מאפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב, הא לא דמי אהדדי, דהך בטל ברוב הוא, אומר אני אי הוה פריך אמאי לא אמרינן באפר מצא מין את מינו וניעור, הוה משני לי' הכי, אבל זה אינו יכול להקשות לו בו בכאן, יש לומר שנפל בפעם אחת לתוכו וביחד ולא שייך לומר מצא מין את מינו וניעור. אלא הכי פי' רש"י, דפריך לי', כיון שבשום מקום מצינא דמצא מין את מינו וניעור, א"כ טומאה כמאן דאיתא דמי, שהרי אם ימצא ניעור, א"כ גם עתה שלא מצא הוה כמאן דאיתא דמי וליטמא מיהו במשא. ועם דרכי איישב ההלכות. דתנן [זבחים ע"א ע"א] נתערב בדם התמצית ישפך לאמה, כגון דרובה דם התמצית, מדקתני בדם התמצית כמו נשרפין בנסקלין, דאמרינין [סנהדרין פ' ע"ב] תיפק לי' דרובה נסקלין נינהו, ורובה משמע פעמים מעט יותר ופעמים הרבה יותר, והכא מיירי דאיכא טובא הילכך לא שייך לומר רואין אותו כאלו הוא מים, ור' יהודא פליג עלי' בסיפא כדפרישי' לעיל. והא דתנן במסכת פרה [פ"ט מ"א] ואיתא בפ' התערובת [פ' ע"א], צלוחית שנפלה לתוכה מים כל שהו, ר' אליעזר אומר יזה שתי הזאות וחכמים פוסלין. הנהו חכמים אית להו מין במינו לא בטיל. וטעמייהו כדמפרש התם, דיש בילה והזאה צריכה שיעור ואין מצרפין להזאות. אי נמי בנתערבו אחת באחת, כדמשני במסקנא אליבא דר' אליעזר, אבל היכא דלא שייך צירוף ושיעור כשר. כדתנן [זבחים ל"ד ע"ב] ר' יהודא אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד, ופרכינין והלא דם התמצית מעורבין בו, ומשני ר' יהודא לטעמי' דאמר אין דם מבטל דם. ורבותיי היו מקשים עוד מדתנן [נדה כ"ז ע"א] המפלת שליא בבית הבית טמא, דברי ר' מאיר, ר' יהודא ור' יוסי ור' שמעון מטהרין, ואמר ר' יוחנן משום ביט[ו]ל ברוב נגעו בה, ובמסכת בכורות פ' הלוקח בהמה [כ"ג ע"ב] מייתי לה, אלמא דר' שמעון אזיל בתר רובא. ובפ' חבי(ו)ת שנשברה [שבת קמ"ד ע"ב] גרסי' אמר ר' (ישמעאל) [שמעון] מוהל אינו כמשקה וכו', עד לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי שמן, ולא אמרינין דבטל ברוב, (וה"פ) [ובפ'] הלוקח בהמה [כ"ה ע"ב] אמרינן, בעלי מומין אוסרין בכל שהו, ר' יוסי אומר יבוקר. וכי מעיינת התם סבירא לי' נמי, דאוסר בכל שהוא, ואוקמינא מפני בכור בעל מום שנתערבו בבני חולין עסקינין, והא' ר' יוסי יבוקר. ואינו קושיא דמי איכא דלית ליה ביטל ברוב בשאינו מינו, כגון שליא שיש בה מים ודם וגנונים, ואפי' ר' מאיר לא פליג(י) אלא משום דסבירא לי' דלא נימוק, כדאהדר להו אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים, אבל בנימוק ממש מודי להו דבטלי. וההיא דציחצוחי שמן, דרגילות הוא על ידי ציחצוח להחשב משקה וחשוב לאכילה, שלא חילקו חכמים אלא בשמן זית זך למאור ויש למנחות, כדאיתא במסכת מנחות [פ"ו ע"א]. ודומה לענין שפרשתי לעיל גבי רוק יבמה. והך דגיזי בכור דאוסרין בכל שהוא, נמי לא קשיא, דבגיזי חשובין מיירי דלא בטלי, וכל שהוא קרי להו לגבי גיזי חולין שנתערבו בהו, וכדתנן בשילהי מסכת ע"ז [ע"ד ע"א], אלו אסורין ואיסורן בכל שהו, ומני טובא, ואוקמינא בגמרא דדבר שבמני' ואיסורי הנאה קא חשיב וקרי לי' כל שהוא. ואם אינו חשוב בטלי, כדתנן בריש פ' (י"ב) [פי"א מ"ב] דנגעים, צמר גמלים וצמר רחלים שטרפו זה בזה, אם רוב מן הגמלים אינו מטמא בנגעים. וכן בסוף מסכת תמורה [ל"ד ע"א] וליבטל (שקברום) [שק ברובא], ומשני בצפרתא שארג דמות ציפור וניכר. ומיהו כלאים שעיקר איסורו על ידי תערובת, אפי' בחיטא דכיתנא דמיתבי' לי' בגלימא אסור ללובשו, כדאמרינין במסכת נידה בהאשה [ס"א ע"ב] ובפ' הערל איכא תרתי לישנא, ללישנא חדא בדרבנן לא בעינין ריבויא אלא אפי' פלגא ופלגא שרי, וללישנא אחרינא בעינן ריבויא אפי' בפסול שאיבה, כדמפרש התם. ועל דרך שני הלשונות צריך לפרש בכל איסורין דרבנן, כגון בפ' קמא דביצה [ד' ע"ב], גבי עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהן עצים מוכנין ומבטלן. ובפ' קמא דתמורה [י"ב ע"א], שהשאיבה מיטהרה ברובה ובהמשכה. ואמרינין במרובה [ס"ז ע"א], שאני שאיבה דרבנן. וכן (במוכרת) [בבכורות (כ"ז ע"א)] תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב. קצרו של דבר, כל דברים שהם מדרבנן כפי מה שראו הקולא והחומרא שהחמירו בו והקילו, יש שהיתירו לבטל אפילו לכתחילה, כגון תרומת חוצה לארץ. ובמוקצה אמרו לכתחילה, כדאמרינין בפ' קמא דביצא [ד' ע"ב]. ויש שהמרובה בטל ברוב, כגון מי רגלים כדפרישי' לעיל. ויש שצריך רוב, לחד לישנא בפ' הערל וללישנא אחרינא סגי בפלגא ופלגא במילי דאיסורו מדרבנן. ובפ' יוצא דופן בסופו [מ"ו ע"ב] תניא עיסה שנדמעה אינה מתחמצת בשאור של תרומה וכו', עד דאתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דרבנן, אע"פ שהדימוע המועט, הקילו בחלה דרבנן, אפי' לר' יוסי ור' שמעון דלא חזינין להו דאית להו מין במינו לא בטיל כר' יהודא, אפי' הכי מפקיע חלה דרבנן. ויש שהלכה למשה מסיני, כגון מלא תרווד רקב שנפלו לתוכה כל שהו טהור לר' שמעון, כדמפרש טעמא בפ' המפלת [כ"ז ע"א] גנגילין ורוק יבמה ומי האף, טעמא כדפרישי', דאפי' הכי הרוק מיקרי בציחצוח מיעט בציחצוחי שמן בפ' חבי(ו)ת [קמ"ד ע"ב] קרו לי'. לשבעה פנים מתחלקים אלו הענינים. ויש שמחמת מראה אינו בטל דהוה לי' כאלו הוא כעין בגד שצבעו בקליפי ערלה [ערלה פ"ג מ"א]. וכן בציפרתא דתמורה [ל"ד ע"א]. ובהגוזל קמא גרסי' [ק"א ע"א], הנאה הנראה (לעניים) [לעינים] אסרה תורה. ובפ' קמא דשחיטת חולין [כ"ו ע"א], הכל הולך אחר המראה. וכן במראה הדם בכיסוי הדם [חולין פ"ז ע"א] ובהתערובת [זבחים ע"ז ע"ב]. וזה הדרך נוהגין בדאורייתא בין בדרבנן. שדרך אחרת, דבר שקילחו גדול מאוד ברביית נוטפין, חשוב נמי כעין ולא בטל ראשון ראשון, אבל בקילוח מועט כמו חביות ובצרצור, פלוגתא בפ' בתרא דע"ז [ע"ג ע"א]. וכן הטעם באם הוסיף במאתיים. וגם יש חיל[ו]ק בין דבר הבטל לדבר שאינו בטל ברוב, כדאיתא בירושלמי דתרומות [פ"ה מ"ח], ובין ידע בה ללא ידע בה, כדאיתא בתוספתא דתרומות [פ"ו ה"ו]. ולרבנן אין חיל[ו]ק. בין מין במינו למין בשאינו מינו, חוץ מטבל ויין נסך, כר' יוחנן וריש לקיש. ולר' יהודא משמי' דר' גמליאל מין במינו לא בטיל לא שנא לח ולא שנא יבש. וכל מקום שאמרו חכמים מצא מין את מינו וניעור או ראשון ראשון בטל, היינו דוקא לרבנן, ואפי' בדם תבוסה דמדרבנן לר' יהודא מין במינו לא בטיל, כדאמרינין במסכת נידה בפ' האשה [ע"א ע"ב]. ופלוגתא בחטאת אי בתר בטל אזלינין או בתר מבטל אזלינין [בכורות כ"ג ע"ב], ואביי ורבא [ע"ז ס"ו ע"א] לא חיישי' לאפשר למיהוי כותי', אלא אי פליגא אי בתר שמא אזלינין או בתר טעמא אזלינין. ולר' יהודא הוה זימנין מין במינו לא בטל לקולא, כההיא דכוס הי' ממלא מדם התערובות בסוף תמיד נשחט [ס"ה ע"ב] ובפ' כל הפסולין [ל"ה ע"א]. ואי מידי דצריך שיעור וצירוף, כגון צלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהו אין מצ[ט]רפין ופסול כרבנן, דפסלי בפ' התערובת [פ' ע"א] וסבירא להו כר' יהודא. וכל דבר חשוב לא בטל אפי' לרבנן דפליגי אדר' יהודא. ובעבור כי רבותיי הראשונים פירשו בדברים הללו מקצת אשר לא הוכשר בעיני יגעתי ומצאתי ובררתי דעתי. אני אבי העזרי.
<h2>דף צז.</h2>
גם הלכה זו תכופה לעניין של מעלה. לא להתגאות ולהתנטל באתי לפרש עניין מין במינו בטל, אך יש בהן מילין ככובד אבן וחול נטל. א.גוזה יסוד, אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוט' שאי אפשר לשחוט' שתיעשה נבילה. ומסקי' בפ' הלוקח בהמה [כ"ג ע"א], דאינו מטמא לא במגע ולא במשא אע"פ שכ[ש]נושא נושא בברור הנבילה, כיון שבטילה הרי כמו שאינה. ולא דמי לתערובת איסור והיתר יחד במין בשאינו מינו, דבטל לכ"ע, אפ"ה א"ר יוחנן [ע"ז ס"ז ע"א] טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, דהתם נהנה מטעם האיסור ומרגיש בו מפני שאינו מן ההיתר, וגמרי' לה בפסחי' [מ"ד ע"ב] ובנזיר [ל"ז ע"א] ממשרת ליתן טעם כעיקר יין בפת. ודוגמתו הכי ואמרי' [סנהדרין ס"ב ע"ב], אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכו', אבל מין במינו אינו מרגיש בטעמו כשנתערב. ולהכי אמרי' בפ' התערוב' [זבחים ע"ט ע"א] מין במינו ברובא, ורמינן עלה בזבחים, ומשני הא ר' יהוד' משמ' דנפשיה והא ר' יהודה משמי' דרבן גמליאל, דתני ר' יהודה אומר משמי' דרבן גמליאל אין דם מבטל דם. ומהשת' בכל מקום שתמצא בתלמוד דר' יהודה סבר מין במינו לא בטל בזבחי' [שם ע"ב] ובהקומץ רבה [כ"ב ע"ב] ובשחיט' חולין [צ"ח ע"ב] ובפ' הערל [ס"ב ע"א] ובסוף מסכת ביצה [ל"ח ע"ב] ובאלה רבת', ר' יהודה משמי' דרבי', אבל ר' יהודה גופ' סבר כרבנן דבטל. ובכל מקומות שהקשה, והא ר' יהודה אית לי' מין במינו לא בטיל, איך ידע התלמוד איזה ר' יהודה הוא המוזכר אם דידיה אם דרבי'. בשלמ' אם בשביל לתרץ בא התלמוד שפיר, אבל אם ראה להקשות בשום מקום, דבר זה נפרש שלעולם יש הוכחה, כגון הך דגרסי' בפ' גיד הנשה [ק' ע"א], רבה בר בר חנה חתיכה של נבילה וכו', עד דפריך, מכדי רב נחמן אמרה לשמעתי' כר' יהודה, דאמר מין במינו לא בטיל, מאי אירי' משום נותן טעם אפי' לא נותן טעם נמי הלשון דחקו מדנקט מפני שהוא (אינו) [מינו], משמע כר' יהודה משמיה דרבן גמליאל. וכן בפ' כל הבשר, הלכה, טיפת חלב [ק"ט ע"א] פריך הכי מדנקט מפני שהוא מינה. ודוק ותשכח אם לא זה לא היה לו מקש' כלל. ואפי' אם ר' יהודה הי' אומר בפירוש, דלא ידעינן הי ר' יהודה הוא. והא דנפלו ונתפצעו דהניזקי' [נ"ד ע"ב], על כורחי' ר' יהודה דידיה, דאי משום מין במינו אפי' נתפצעו נמי. ומ' שנחלקו אביי ורבא בפ' בתר' דע"ז [ס"ו ע"א], בחמירא דחיטי ובחמירא דשערי, היינו לר' יהודה משמי' דרבן גמליאל, מדנקט טעמ' משום מין במינו. והך דסוף ביצה [ל"ח ע"א] נמי הכי הוא. אבל הך דעשה עיסה מין חטין ומין אורז וכו' עד אלא מין במינו ברובא, מוקמי' התם [זבחים ע"ח ע"ב] כר' יהודה דידיה. ומעתה הא דתניא בפ' הלוקח בהמה [כ"ג ע"א], אפי' (בשר) [אפר כשר] שנתערב(ה) באפר מקלה הוא לא מטמא אפי' במשא, מיתוקמ' כרבנן וכר' יהודה דידיה. אע"ג דפריך עלה מרב חסד', ההיא מיתוקמ' בהקומץ רבה [כ"ג ע"א], דאליב' דר' יהודה דמשמ' דרביה קאמר לה, דרב חסדא סבר בתר בטל אזלי' ור' חנינא בתר מבטל אזלי', תלמוד' לא פריך אלא מרישיה דמילת' דרב חסד', דאמר נבל' בשחוטה דהוי מין בשאינו מינו דבטל לכ"ע, ופריך מביטול אביטול למאן דאית ליה מינו ברובא א"כ שוה לשאינו מינו ליטמא מיהת במשא. ולבסוף מסיק דאינו מטמא לא במגע ולא במשא, ומילתי' דרב חסד' מיירי לענין טומאה, דומיא דאפר כשר באפר מקלה. ומיהו הוא הדין נ"ל שבטל ומותר לאכול דאם הם חתיכות שלימות אוכל האחת ותו[לה] להאיסור בשתים הנותרות וכן השנית וגם את השלישית יאכל ותולה האיסור באותם שאינם בעין. כדמוכח בהלכו' ג' קמייתא בהתערוב' [זבחים ע"ד ע"א], גבי הטבעת של ע"ז שנתערבה צריך להרים מפני גזל השבט, כדאי' בתלמוד ירושלמ' [פ"ג ה"א] אבל בשאר איסורי' כולהו שריין על דרך שפירשתי. ואם נימוחו החתיכות נמי הדין כן נבילה בטילה בשחוטה, דהוי מין בשאינו מינו, ושחוטה אינה בטילה בנבילה, דהוי מין במינו דבתר מבטל אזלי'. ונראה בעיני דאפי' אם יש בהן כזית בכדי אכילת פרס בטילה הנבילה בשחוט' ברובא, אע"ג דרב חשיב ליה מין בשאינו מינו, פירשנו לעיל דחייב עליו כזית בכדי אכילת פרס, הכא דאינו מרגיש בטעם האיסור ושווין בשמא ובטעמ' אלא מפני שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה חשיב ליה מין בשאינו מינו. והא דאמר רבא בפ' התערובת [ע"ט ע"א] מין במינו ברובא, היינו נמי לעניין זה דשרי לאכול. והא דאמר ריש לקיש [שם ע"ח ע"א] הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלו פטור, משמע אסור, התם כל שלשתן דבר אסור, וכי היכי דאינו מטמא במשא אע"ג דברור הטומאה בידו, הכי נמי שרי לענין אכילה מין במינו, למאן דאית לה ברוב'. ונ"ל דרב חסד' עדיפ'. ומדאביי ורבא בפ' בתר' דע"ז [ס"ו ע"א] הוא דפליגי אי בתר שמא אזלי' או בתר טעמ', דאינהו לא חיישי' איפשר למיהוי כוותיה אפי' שוה לו (במשא) [בשמא] ובטעמ', דומי' דנבילה ושחוטה, דשני מנחות, דפריך להו [מנחות כ"ג ע"ב], וכן נמי אם משונה בטעמ' ובשמא לא חיישי', מדפריך לרב חסד' (מתיכלה בקצה) [מתיבלה בקצח] ובסבר' בעלמ' פליגי. ונר' הדברי', שאם היתה החתיכה ראוייה להתכבד בה מפני האורחין, אי נמי חתיכה גדולה שהגיע לכלל את שדרכו למנות לר' יוחנן אי נמי כל שדרכו למנות לר"ל, בהא כ"ע מודו דאין לה ביטול מטעם (חשיבותיו) [חשיבותה]. ורב חסד' ורב חנינ' לא איירי אלא בחתיכה שלא הגיעה לכל שדר'. וגם ר' יהודה ורבנן לא נחלקו אלא בקטנה או נימוחה, כדאמרי' בפ' הערל, והאי במאי עסקי' בשנימוחה ור' יהוד' לטעמ' דאמר מין במינו לא בטיל. ופלוגתייהו בפ' הערל, היינו לר' מאיר, כאשר פירשתי בתשובה שלפני זאת, גבי את שדרכו לימנות שנינו, פתרון מבואר. ונ"ל דלמאן דאית ליה מין במינו, לא בטיל לא שנא בדבר לח ולא שנא בדבר יבש. דהא מצינו מולקח מדם הפר ומדם השעיר גמר והוא לח. ובדבר יבש נמי מצינו בחתיכה דאיירי בה ר' חנינ' ור' חסדא, שלא הוזכר בה נימוחה אך שתהא קטנה. ולרבנן ולר' יהודה דידיה בטל ברוב, לא שנא לח ולא שנא יבש, כדאמרי' בהניזקין [נ"ד ע"ב], גבי נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר' מאיר ור' יהודה, ומסיק והא הכא מדאוריית' חד בתרי בטל והא קניס ר' יהודה שוגג אטו מזיד. ומיהו גבי ערלה וכלאי הכרם בעינן מאתיים להעלות, מאסמכתא דקראי בספרי [קרח פ' קכ"א], וכן תרומה בק' ילפינן התם ואסמכתא בעלמא, אבל מדאורייתא בטלים ברוב כדאמרינן בפ' נוטל אדם [קמ"א ע"ב], ר' יהודא אמר אף מעלין את התרומה באחד ומאה ומדאורייתא ברוב, כדאמרינן (בסוכה) [בנדרים] פרק הנודר מן הירק, [נ"ט ע"א] והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ובטילה ברובה, דתנן סאה תרומה וכו'. ואע"ג דיש לדחות, דרובא דנקט לאו דוקא, דקא מייתי עלה הא למאה תעלה, וכן בהנזקין רובא לאו דוקא. לפי דרך האמת כדפרי' עיקר, דק' ור' נפקי מאסמכתא ומקל וחומר, כדאיתא בסיפרי ומדאורייתא ברובא. והך דנזקין ודפ' נוטל כרבנן ור' יהודא דידיה, ודימוע סתם קאמרינן בין בלח יין ביין ושמן בשמן חולין בין ביבש כגון חיטה בחיטה. הג"ה גיליתי הדברים ומעתה נבאר בדקדוקים. הפלא ופלא, לרב חיסדא ולרב חנינא היכא אפשר למיהוי כותי' גבי יין (כשר) [נסך] שנתערב ביין כשר דגרסי' בפ' בתרא דע"ז [ע"ג ע"א], כי אתא רב דימא אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחביות לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל, ופריך לי' ממתניתין יין ביין בכל שהוא מאי לאו [דנפל איסורא לגו היתירא, לא] דנפל היתירא לגו איסורא והיכא אפשר למיהוי כותי', בשלמא יין כשר אפשר להתנסך, אלא נסך היכא אפשר להיות כשר. וניחא לי' דמוקמינן, כגון שהקרים ונתקלקל ודמי לפת שעיפשה ולנבילה מסרחת דהוי כעפרא, כדאמרינן בהקומץ רבה [כ"ג ע"א], (לדבר) [ודבר] זה יש לפרש בין נפל היתירא לגו איסורא ובין נפל איסורא לגו היתירא, לרב חנינא ולרב חיסדא כל חד וחד כפי שיטתו. וכן (תמורה) [תרומה] כי מעיפשה הויא כחולין, דתניא בתוספתא דתרומה פרק דג טמא [הי"א], כיצד אבל דבר שאין דרכו לאכול אין מחייבין אותו קניבת ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעיברה צורתו. ולמאן דאמר בתר מבטל אזלינן, סבירא דגזירת הכתוב גבי תרומה וערלה וכלאי הכרם שבטלו בק' ור' מדאורייתא ולאו אסמכתא היא, ולא גמרינין מיני' לחצאין, כדמפרש נמי לקמן גבי זיבה, דאילו היה בטל ברוב ככל איסורים או במשהו הוה גמרינין מיני', אבל השתא הוה לאו ק' ור' בעין חידוש ולא גמרינין מינייהו. ועוד נראה לי, די"ל דר' יוחנן לטעמיה דאמרינן התם [ע"ז ע"ג ע"ב] ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, ומפרש התם טעמא טבל כהיתירא כך איסורו ויין נסך משום חומרא דע"ז, הילכך איכא למימר נמי דאחמירו ביה נמי אפי' לא אפשר למיהוי כותי' אי נפל (איסור) היתירא לגו איסורא, אבל איסורא לגו היתירא בטל לפי דברי ר' יוחנן. ומדקאמר בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם אם כן אליבא דרבנן קאמרי, וכרבנן מוקי למתניתין דיין ביין, דאילו לר' יהודא כל מין במינו במשהו, וכיון דלרבנן מחמיר ביין נסך, קל וחומר אליבא דר' יהודא מחמיר אפי' לא אפשר למיהוי כותי'. זה נראה לי עיקר. ג'.גועוד צריכין אנו לבאר, בהא דאמר רבא בפרק התערובת [ע"ט ע"א], מין בשאינו מינו בטעמא, מין במינו ברובא. ובפרק גיד הנשה [צ"ז ע"א], אמר רבא אמור רבנן בטעמא מין במינו אמור רבנן (בקליפה) [בקפילא] אמור רבנן (בשטיפה) [בששים] מין בשאינו מינו דהיתירא בטעמא מין בשאינו מינו דאסור (בקליפה) [בקפילא] מין במינו (דאיכא) [דליכא] למיקם אטעמא. ומיהו בשמא הוי מין בשאינו מינו, דרבא אזיל בתר שמא, במסכת ע"ז [ס"ו ע"א], בששים, ואם לא היה ניכר ולא מתבשל יחד, אף מין בשאינו מינו בטל ברובא, או אם נתערבו יחד אחר בישולם ואפשר לאכול זה בלא זה, דהשתא לא שייך למיהוי כזית בכדי אכילת פרס, גם מין בשאינו מינו לכולי עלמא בטל ברוב מדאורייתא ומדרבנן בשישים. הנה המשכיל יש עליו לדעת מה טעם אמרו בפ' מצות חליצה, יבמה שרקקה דם (תחילה) [תחלוץ], לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי הרוק, ולמה לא יבטל הציחצוח המועט במרובה. ונ"ל מדלא כתיב וירקה רוק שמע מני' דכל דבר שמכוחה בא הוי בכלל וירקה. והיינו דמשני התם, כאן במוצצת כאן בשותתת, וה"פ, שאי אפשר לה בלא משיכת רוק כדרך ואפי' כולו רוק מיקרי דם שלא תהא שותתת, ואמרינן התם [ק"ו ע"ב] אכלה גרגישתא לא תחלוץ, דבעינין שיהא הרוק מכוחה ולא מעצמו. וכן יש לפרש בפרק דם נידה [נ"ה ע"ב], דגרסי' התם (מי) [וכי י]רוק אין לי רוקו כיחו וניעו וכו', עד לפי שאי אפשר למי האף בלא ציחצוחי הרוק, פירוש הוא גופיה מיקרי רוק, כיון שכח משיכת הרוק בא ולא משום הטיפה גרידתא. וכן בפרק חבי(ו)ת שנשברה [שבת קמ"ד ע"ב], מה טעם אמרו מוהל היוצא מעקל בית הבד טמא, לפי שאי אפשר בלא (ציצוחי) [ציחצוחי] שמן, ורגילות להיות משקה ואוכל בכל השמנים, שלא חילקו חכמים בינייהו אלא לענין כתית למאור ולעניין מנחות כדאיתא בפ' כל הקרבנות [מנחות פ"ו ע"א]. והא דתניא בשילהי מסכת נזיר [ס"ו ע"א] ובפ' כיצד הרגל [כ"ה ע"א], ר' יהושע אומר, שכבת זרע של זב מטמא במשא, לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה, ולא בטלי' התם אפי' אם נקרא זיבה, גזירת הכתוב היא זיבה גמורה, דלא עריבה בה שכבת זרע [סותרת כל שבעה צחצוחי זיבה דעריבה בה שכבת זרע] אינה (מותרת) [סותרת] (אליו) [אלא] יום אחד, וכי היכא דבהא... הכי נמי לענין ביטול. ואם לומר ניגמר מיני', שהרי אינו בטל לגמרי שיהא טהור, וגם בזב גמור לסתור שבעה ולטמא שבעה לא הוי, כיון שמעורב הילכך לחצאין לא גמרינין דכעין חידוש הוא. ד'.געוד יש לדעת פשר דבר, דיש מקומות שהמועט מבטל המרובה בדבר שהוא קל איסורו בעיני חכמים. ובפרק מי שמת[ו] [ברכות כ"ה ע"ב] תניא, כמה מים נותן לכוס, כל שהוא, ר' זכאי אומר רביעית. והטעם כדאיתא לעיל בההוא פירקא [שם ע"א], אמר רב הונא לא אסרה התורה אלא כנגד עמוד בלבד, הילכך בעביט סגי במשהו, ור' זכאי בעי רביעית שהוא שיעור טהרה בנטילת ידים, ודמי כעין משקה דמקוה. ובירושלמי מסיק [שם פ"ג ה"ה] אחד כלי גדול ואחד כלי קטן אפי' לכתחילה מבטלו בכל שהוא. והא דגרסי' בפ' אילו מומי' [מ"ד ע"ב] תני מודי דבבל מהדרי מים לעין עיטם, פרש' התם, לפיכך אין מטילין מים בעביט לפי שסמוך לנהר וכשישפכם בנהר מתערבין בעין עיטם שבו טובל כהן גדול, לפתרונו צריך לומר דמעלה בעלמא הוא דהא בטל בנהרות. ה'.גגם יש דברים דמדרבנן מבטל ברוב לכתחילה. ומיהו חמור קצת דבעי רוב, כגון תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב, בפ' עד כמה [בכורות כ"ז ע"א], וכן שאיבה ברובה ובהמשכה, בפ"ק דתמורה [י"ב ע"ב]. וגזרו בהן קצת משום דאיכא תרומה בארץ דאורייתא, וגם שאיבה שטובל בכלי ממש הוא מדאורייתא. ודכותי' אמרינין גבי (מעשה) [מעשר] וערלה, בפ' כיצד מברכין [ל"ו ע"א] מהאי טעמא. ובפ' הערל [פ"ב ע"ב] איכא תרתי לישנא, לחד לישנא בעינן (דומיא כרבנן) [ריבויא בדרבנן] ולאידך לישנא סגי בפלגא ופלגא. ו'.גאף מוקצה חלק מהם, דבפ"ק דביצה [ד' ע"ב] אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים, והא אין מבטלין איסור לכתחילה וכו' והטעם דמוקצה גזרו משום הוצאה, שהוא איסור סקילה, כדאיתא בפ' כל הכלים [קכ"ד ע"ב]. ובחמו' ובדימ' שהוא המועט, בסוף פרק יוצא דופן [מ"ז ע"א] אמרינין דמפקע חלה (מ)דרבנן. ז'.געוד יש מהם כדנפ' לפנים שהם הלכה למשה מסיני מלא תרווד שנפל לתוכו עפר כל שהוא [נדה כ"ז ע"א]. נחזור על הראשונות. ח'.גבשילהי נידה גרסינין [ע"א ע"א], ר' יהודה אומר הרוג שהי' מוטל במיטה וכו' מפני שטיפה אחרונה של מיתה מעורבת בו. ומסקינין, ר' יהודה לטעמי', דאמר אין דם מבטל דם. ובפ' כל הפסולין [ל"ד ע"ב] נמי ובפ' תמיד נשחט [ס"ה ע"א] תניא, ר' יהודה אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד. ופריך והלא דם התמצית מעורב בו, ומשני ר' יהודא לטעמי' דאמר אין דם מבטל דם. ומשמע אפי' לקולא אמרינין מין במינו לא בטיל והיינו טעמא משום דמדאורייתא הוא, כדיליף מולקח דם הפר ומדם השעיר, בהקומץ רבה [כ"ב ע"א] ובפ' התערובות, ולעולם חשיב לתרווייהו כאלו בעין להקל ולהחמיר. ואומר אני דר' יהודא פליג נמי אהא דתנן [ע"ח ע"א], נתערב בדם התמצית ישפך לאמה כדפליג ארישא. והא דלא פריך עלי' כדפריך בגמרא התם על ר' אליעזר [פ"א ע"ב], ונפלוג נמי ר' אליעזר, נמי משום דר' אליעזר פליג בכמה בבות ובהא לא פליג, אבל ר' יהודא לא פליג אלא בחדא בבא, הילכך איכא למימר פליג ברישא והוא הדין בסיפא. ט'.גואם נפשך לומר הא דתניא בפ' ב' דסוטה [ט"ז ע"ב], שלשה צריכין שיראו על פני המים, עפר פרה ואפר סוטה ורוק יבמה, משום ר' ישמעאל אמרו אף דם ציפור, מאי טעמא דר' ישמעאל, משום דכתיב [ויקרא י"ד] וטבל אותם ואת הציפור וגו', ותניא בדם, יכול בדם ולא במים, ת"ל במים, אי במים וכו', עד הכא מים שדם ציפור ניכר בהם וכמה רביעית. והתם מין בשאינו מינו הוא ונקרא אחרי התערובות דם ומים, כמו דם הפר ודם השעיר, ודם ציפור מועט מרביעית ואמאי ליבטל ברובא. יש להשיב דלא דמי, חדא דגבי דם הפר ודם השעיר הי' יכול לומר ולקח מן הדמים ונתן, ומדפירש קרא, שמע מני' לדרשא דלא בטיל, אבל הכא על כרחיך ליכ' למימר אלא בדם ובמים דצריך לטבול בשניהם, הילכך לא דרשינין לי' למידי אחרינא. ועוד יש לומר, דשאני התם דגלי רחמנא בדם ובמים דמשמע בשכבר נתערבו שמם על המים מחמת הרוב והדם משום המראה. והא דלא גמרינין מין בשאינו מינו לא בטיל משום המראה על הדם גורם דאזלינין בתר חזותא, כדאיתא בפ' הגוזל קמא [ק"א ע"א], והוה לי' כאילו האיסור בעין, שאינו בטל, גם המים אינם בטלים שהם הרוב. ועוד שיש לנו שני מקראות אחרי רבים להטות [שמות כ"ג] וגם וארב לו וגו' [דברים י"ט], דגמרינין מני' [כתובות ט"ו ע"א] דדוקא משום דהוה לי' קבוע אינו בטל הא לאו הכי בטל ברוב, ולא שבקי' תרתי קראי משום חד קרא. ואם תשאל אמאי פליגי אביי ורבא [ע"ז ס"ו ע"א] בחמירא דחיטי וחמירא דשערי ובחלא דחמרא ובחלא דשיכרא אי בתר שמא אזלינין או בתר טעמא, מכדי אליבא דר' יהודא פליגי ור' יודא מולקח דם הפר ומדם השעיר גמיר למילתי', ולא אמרינין האי שמא לחוד והאי שמא לחוד, יש להשיב, אע"פ שהמקרא פירש לנו כדי שנדע שמערב הי' לקרא בלשון בני אדם דם סתם מיקרי. י'.גועוד נחזור על הראשונות. צריך אני לחלק באיזה מקום אמרו ראשון ראשון בטל [ע"ז ע"ג ע"א], באיזה מקום אמרו מצא מין את מינו וניער [שם]. ונ"ל שזה הכלל, כל מקום שאיסורו במאתיים (אם), כגון ערלה וכלאי הכרם או במאה, כגון תרומה, אפי' אם מדרבנן, מאסמכתא דסיפרי [קרח פ' קכ"א], כיון דחמיר דאינו בטל ברוב, אחמירו בי' ואמרו מצא מין את מינו וניער, ואם הוסיף במאתים הרי זה אסור. ועוד כי הגדולין בעין והוה לי' כאלו אינו מעורב. ובסוף פרק הנודר מן הירק [נ"ז ע"ב] גרסי', אמר רב ינאי בצל שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר, משמע דאפילו לקולא לא אמרינין ראשון ראשון בטל. ופריך עלה מילדה שסיבכה בזקינה וכו', ושקיל וטרי עלי' טובא. וכי מדייקת בה לא פריך אלא מהנך דדמו אהדדי שאינן בטלין ברוב, או מטעם שיש לו מתירין, או מתרומה וערלה ושביעית שאוסרת בכל שהוא. וכן בפרק הלוקח בהמה [כ"ב ע"א] גרסי', אמר ר' שמעון בן לקיש הלוקח ציר מעם הארץ וכו', עד מצא מין את מינו וניעור, יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתתא וכו', ורב דימי גופא א"ר יוחנן בפ"ב דע"ז [ע"ג ע"א], ראשון ראשון בטלי, וקשיין אהדדי. ודוחק לומר הא דידי' הא דרבי'. ושמעתי מרבותי מחלקין היכא שתופס הכלי בכוחו ואפשר להפסיקו כשירצה ראשון ראשון בטל, אבל מה שהוא בידי שמים, כגון גדולי ערלה או רביית נוטפין על הזוחלין, אמרי מצא מין את מינו וניעור. וק"ל מהך סוגיא דבכורות, דהלוקח ציר, דהתם נמי הוא [תופס] הכלי בכוחו. ורבי' שבט מחלק דהיכא דידע בנתיים ושכח ניתוסף אמרי ראשון ראשון בטל, ואי לא ידע בנתיים אמרי מצא מין את מינו וניעור. ומסתייעא מילתא מתוספתא של תרומה שנפלה וכו', [תרומות פ"ו ה"ו] אמר ר' אליעזר בר' שמעון בד"א (במין) [בזמן] שלא ידע בה וכו'. ואני פירשתי זה הדבר במקום אחר, ועתה נראה לי כמו שחילקתי לעיל. וציר אע"ג דזיעה בעלמא הוא, כדאיתא בגיד הנשה [צ"ט ע"ב], ומיקל בה ר' יהודא, מיהו רבנן מחמרי בה ומודו דשיעורו בקרוב למאתיים, דהיינו רביעית בסאתיים. ויש עוד שמחמיר בירושלמי [תרומות פ"י ה"ה] עד לאלף. ודריש לקיש עדיפא מכולהו, אע"ג דהטומאה אינו באה מחמת הציר אלא מחמת המים, מיהו כיון דמעורבין ביחד לא בקיאי כולי עלמא מאיזה מהם באתה הטומאה והחמירו ואמרו מצא מין את מינו וניעור, אבל יין נסך שבטל ברוב, בהא אמר רב דימי אמר ר' יוחנן ראשון ראשון בטל. ואי קשיא הא אמר ר' יוחנן [ע"ז ע"ג ע"ב], כל האיסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך במינו במשהו, תריץ, היינו דוקא היתירא לגו איסורא, אבל איסורא לגו היתירא שרי, דראשון ראשון בטל. ור' יצחק פליג ואמר דוקא צי[ר]צור קטן דלא נפיש עמודי', אבל חביות לא, ובסברא בעלמא פליגי. ולפי שמצאנו דפליגי בחביות למדנו עם דרבנן דרביית נוטפין שהוא יותר מדאי נפיש לא בטיל כלל לכולי עלמא, כאבוה דשמואל דעביד מקוואות לבנתי' ביומי ניסן ביומי תשרי וטעמא גזירה שמא ירבו נוטפין על הזוחלין. ומילתא דאבוה דשמואל איתא במסכת שבת [ס"ה ע"ב] ובפ' בתרא דבכורות [נ"ה ע"ב] ובנדרים [מ' ע"ב] ובפ' בתרא דנידה [ס"ז ע"א]. וכל קילוח גדול חשוב קצת כאלו הוא בעין כשהוא קרוב. וגם דומה לכל דבר חשוב, דקיימא לן דלא בטיל. ומנא תימרא שיש חילוק בין דבר הבטל ברוב לדבר הבטל בק' או בר', דתנן בפ"ה דתרומות [מ"ח] סאה של תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגביה עד שנפל אחרת, הרי זו אסורה. ופריך עלי' בירושלמ' דתרומות [שם ה"ב] מדאמרינין נטל סאה ונתן סאה הרי זה כשר עד היכן אמר ר' חמי בשם ר' יוחנן עד רובו. ואיתא נמי בגמרא דידן בהערל. ומסיים בירושלמי, כה עד אומר הכין וכה את אומר הכין ואת מרבה עליו והוא כשר, ברם הכא כל סאה וסאה צריכה מאה סאה, אמר ר' יוסי זאת אומרת דבר שהוא בטל ברוב דבר תורה מעורר את מינו לאיסור. ואל ישנה אדם להקשות הלא ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה כיחד דנטל סאה ונתן סאה מיירי שנתן לתוכה מי פירות וראוי לבטל, ומיהו דוקא עד רובו. ונראה לי דר' יוחנן הא גבי המערה יין נסך צרצור קטן לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל, דוקא עד רובו. ובמסכת מקוואות [פ"ז מ"ב] איתא בהדיא אמי פירות, מקוה שיש בה מ' סאה חסר אחת נפל מהן לתוכו ולא העלת', פי' סאה מי פרות, הי' בו ארבעים סאה מי', שוב השלימו בסאה מים כשרים ושוב נותן סאה מי פירות ושוב נטל סאה של מים הרי מעלין מי פירות ומשלימין המקוה, שהרי יש בו ל"ט סאין כמים כשרין סאין מי פירות, וכן לעולם כשר עד רובו. מ"מ משמע דדבר המבטל במאה וחמיר דוקא בי' שייך למימר מצא מין את מינו וניעור. ובפ' כסוי הדם [פ"ז ע"ב] ובפ' התערובות [ע"ח ע"א] גרס, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל, והא נמי ראוי לבטל ברוב אם לא בשביל המראה. ואי קשיא מאי פריך לרב דימי בבכורות [כ"ג ע"א] מאפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב, הא לא דמי אהדדי, דהך בטל ברוב הוא, אומר אני אי הוה פריך אמאי לא אמרינן באפר מצא מין את מינו וניעור, הוה משני לי' הכי, אבל זה אינו יכול להקשות לו בו בכאן, יש לומר שנפל בפעם אחת לתוכו וביחד ולא שייך לומר מצא מין את מינו וניעור. אלא הכי פי' רש"י, דפריך לי', כיון שבשום מקום מצינא דמצא מין את מינו וניעור, א"כ טומאה כמאן דאיתא דמי, שהרי אם ימצא ניעור, א"כ גם עתה שלא מצא הוה כמאן דאיתא דמי וליטמא מיהו במשא. ועם דרכי איישב ההלכות. דתנן [זבחים ע"א ע"א] נתערב בדם התמצית ישפך לאמה, כגון דרובה דם התמצית, מדקתני בדם התמצית כמו נשרפין בנסקלין, דאמרינין [סנהדרין פ' ע"ב] תיפק לי' דרובה נסקלין נינהו, ורובה משמע פעמים מעט יותר ופעמים הרבה יותר, והכא מיירי דאיכא טובא הילכך לא שייך לומר רואין אותו כאלו הוא מים, ור' יהודא פליג עלי' בסיפא כדפרישי' לעיל. והא דתנן במסכת פרה [פ"ט מ"א] ואיתא בפ' התערובת [פ' ע"א], צלוחית שנפלה לתוכה מים כל שהו, ר' אליעזר אומר יזה שתי הזאות וחכמים פוסלין. הנהו חכמים אית להו מין במינו לא בטיל. וטעמייהו כדמפרש התם, דיש בילה והזאה צריכה שיעור ואין מצרפין להזאות. אי נמי בנתערבו אחת באחת, כדמשני במסקנא אליבא דר' אליעזר, אבל היכא דלא שייך צירוף ושיעור כשר. כדתנן [זבחים ל"ד ע"ב] ר' יהודא אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד, ופרכינין והלא דם התמצית מעורבין בו, ומשני ר' יהודא לטעמי' דאמר אין דם מבטל דם. ורבותיי היו מקשים עוד מדתנן [נדה כ"ז ע"א] המפלת שליא בבית הבית טמא, דברי ר' מאיר, ר' יהודא ור' יוסי ור' שמעון מטהרין, ואמר ר' יוחנן משום ביט[ו]ל ברוב נגעו בה, ובמסכת בכורות פ' הלוקח בהמה [כ"ג ע"ב] מייתי לה, אלמא דר' שמעון אזיל בתר רובא. ובפ' חבי(ו)ת שנשברה [שבת קמ"ד ע"ב] גרסי' אמר ר' (ישמעאל) [שמעון] מוהל אינו כמשקה וכו', עד לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי שמן, ולא אמרינין דבטל ברוב, (וה"פ) [ובפ'] הלוקח בהמה [כ"ה ע"ב] אמרינן, בעלי מומין אוסרין בכל שהו, ר' יוסי אומר יבוקר. וכי מעיינת התם סבירא לי' נמי, דאוסר בכל שהוא, ואוקמינא מפני בכור בעל מום שנתערבו בבני חולין עסקינין, והא' ר' יוסי יבוקר. ואינו קושיא דמי איכא דלית ליה ביטל ברוב בשאינו מינו, כגון שליא שיש בה מים ודם וגנונים, ואפי' ר' מאיר לא פליג(י) אלא משום דסבירא לי' דלא נימוק, כדאהדר להו אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים, אבל בנימוק ממש מודי להו דבטלי. וההיא דציחצוחי שמן, דרגילות הוא על ידי ציחצוח להחשב משקה וחשוב לאכילה, שלא חילקו חכמים אלא בשמן זית זך למאור ויש למנחות, כדאיתא במסכת מנחות [פ"ו ע"א]. ודומה לענין שפרשתי לעיל גבי רוק יבמה. והך דגיזי בכור דאוסרין בכל שהוא, נמי לא קשיא, דבגיזי חשובין מיירי דלא בטלי, וכל שהוא קרי להו לגבי גיזי חולין שנתערבו בהו, וכדתנן בשילהי מסכת ע"ז [ע"ד ע"א], אלו אסורין ואיסורן בכל שהו, ומני טובא, ואוקמינא בגמרא דדבר שבמני' ואיסורי הנאה קא חשיב וקרי לי' כל שהוא. ואם אינו חשוב בטלי, כדתנן בריש פ' (י"ב) [פי"א מ"ב] דנגעים, צמר גמלים וצמר רחלים שטרפו זה בזה, אם רוב מן הגמלים אינו מטמא בנגעים. וכן בסוף מסכת תמורה [ל"ד ע"א] וליבטל (שקברום) [שק ברובא], ומשני בצפרתא שארג דמות ציפור וניכר. ומיהו כלאים שעיקר איסורו על ידי תערובת, אפי' בחיטא דכיתנא דמיתבי' לי' בגלימא אסור ללובשו, כדאמרינין במסכת נידה בהאשה [ס"א ע"ב] ובפ' הערל איכא תרתי לישנא, ללישנא חדא בדרבנן לא בעינין ריבויא אלא אפי' פלגא ופלגא שרי, וללישנא אחרינא בעינן ריבויא אפי' בפסול שאיבה, כדמפרש התם. ועל דרך שני הלשונות צריך לפרש בכל איסורין דרבנן, כגון בפ' קמא דביצה [ד' ע"ב], גבי עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהן עצים מוכנין ומבטלן. ובפ' קמא דתמורה [י"ב ע"א], שהשאיבה מיטהרה ברובה ובהמשכה. ואמרינין במרובה [ס"ז ע"א], שאני שאיבה דרבנן. וכן (במוכרת) [בבכורות (כ"ז ע"א)] תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב. קצרו של דבר, כל דברים שהם מדרבנן כפי מה שראו הקולא והחומרא שהחמירו בו והקילו, יש שהיתירו לבטל אפילו לכתחילה, כגון תרומת חוצה לארץ. ובמוקצה אמרו לכתחילה, כדאמרינין בפ' קמא דביצא [ד' ע"ב]. ויש שהמרובה בטל ברוב, כגון מי רגלים כדפרישי' לעיל. ויש שצריך רוב, לחד לישנא בפ' הערל וללישנא אחרינא סגי בפלגא ופלגא במילי דאיסורו מדרבנן. ובפ' יוצא דופן בסופו [מ"ו ע"ב] תניא עיסה שנדמעה אינה מתחמצת בשאור של תרומה וכו', עד דאתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דרבנן, אע"פ שהדימוע המועט, הקילו בחלה דרבנן, אפי' לר' יוסי ור' שמעון דלא חזינין להו דאית להו מין במינו לא בטיל כר' יהודא, אפי' הכי מפקיע חלה דרבנן. ויש שהלכה למשה מסיני, כגון מלא תרווד רקב שנפלו לתוכה כל שהו טהור לר' שמעון, כדמפרש טעמא בפ' המפלת [כ"ז ע"א] גנגילין ורוק יבמה ומי האף, טעמא כדפרישי', דאפי' הכי הרוק מיקרי בציחצוח מיעט בציחצוחי שמן בפ' חבי(ו)ת [קמ"ד ע"ב] קרו לי'. לשבעה פנים מתחלקים אלו הענינים. ויש שמחמת מראה אינו בטל דהוה לי' כאלו הוא כעין בגד שצבעו בקליפי ערלה [ערלה פ"ג מ"א]. וכן בציפרתא דתמורה [ל"ד ע"א]. ובהגוזל קמא גרסי' [ק"א ע"א], הנאה הנראה (לעניים) [לעינים] אסרה תורה. ובפ' קמא דשחיטת חולין [כ"ו ע"א], הכל הולך אחר המראה. וכן במראה הדם בכיסוי הדם [חולין פ"ז ע"א] ובהתערובת [זבחים ע"ז ע"ב]. וזה הדרך נוהגין בדאורייתא בין בדרבנן. שדרך אחרת, דבר שקילחו גדול מאוד ברביית נוטפין, חשוב נמי כעין ולא בטל ראשון ראשון, אבל בקילוח מועט כמו חביות ובצרצור, פלוגתא בפ' בתרא דע"ז [ע"ג ע"א]. וכן הטעם באם הוסיף במאתיים. וגם יש חיל[ו]ק בין דבר הבטל לדבר שאינו בטל ברוב, כדאיתא בירושלמי דתרומות [פ"ה מ"ח], ובין ידע בה ללא ידע בה, כדאיתא בתוספתא דתרומות [פ"ו ה"ו]. ולרבנן אין חיל[ו]ק. בין מין במינו למין בשאינו מינו, חוץ מטבל ויין נסך, כר' יוחנן וריש לקיש. ולר' יהודא משמי' דר' גמליאל מין במינו לא בטיל לא שנא לח ולא שנא יבש. וכל מקום שאמרו חכמים מצא מין את מינו וניעור או ראשון ראשון בטל, היינו דוקא לרבנן, ואפי' בדם תבוסה דמדרבנן לר' יהודא מין במינו לא בטיל, כדאמרינין במסכת נידה בפ' האשה [ע"א ע"ב]. ופלוגתא בחטאת אי בתר בטל אזלינין או בתר מבטל אזלינין [בכורות כ"ג ע"ב], ואביי ורבא [ע"ז ס"ו ע"א] לא חיישי' לאפשר למיהוי כותי', אלא אי פליגא אי בתר שמא אזלינין או בתר טעמא אזלינין. ולר' יהודא הוה זימנין מין במינו לא בטל לקולא, כההיא דכוס הי' ממלא מדם התערובות בסוף תמיד נשחט [ס"ה ע"ב] ובפ' כל הפסולין [ל"ה ע"א]. ואי מידי דצריך שיעור וצירוף, כגון צלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהו אין מצ[ט]רפין ופסול כרבנן, דפסלי בפ' התערובת [פ' ע"א] וסבירא להו כר' יהודא. וכל דבר חשוב לא בטל אפי' לרבנן דפליגי אדר' יהודא. ובעבור כי רבותיי הראשונים פירשו בדברים הללו מקצת אשר לא הוכשר בעיני יגעתי ומצאתי ובררתי דעתי. אני אבי העזרי.
